ביאור שטיינזלץ על זבחים מ״ד

1 אם לא נאמרו חמורות טומאת מת הייתי אומר על החמורות במיתה? הא הרי אם לא היתה נאמרת טומאת מת מטומאת שרץ קאתיא באה, נלמדת היא, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, בלאו, ולא יותר!

2 אמר זעירי והסביר: קלות הן טומאת שרץ, חמורות — טומאת מת, והכי קאמר וכך אמר: אילו נאמר טומאת שרץ ונאמר שטמא שרץ האוכל מעשר בלאו, והאוכל תרומה במיתה, ולא נאמרה בפרשה זו טומאת מת, הייתי אומר: הרי קלות על הקלות אם טמא טומאת שרץ ואכל מעשר — חייב בלאו, ועל החמורות אכל תרומה בטומאת שרץ במיתה.

3 ואפשר היה לומר: ומתוך שבקלות על החמורות טומאת שרץ תרומה במיתה — חמורות נמי גם כן על הקלות טומאת מת במעשר במיתה. לכך נאמרו חמורות טומאת מת בכתוב זה, שמוזכר בו איסור לאו במעשר, לומר שגם לענין זה דין תרומה וקדשים לעצמו במיתה, ודין מעשר לעצמו בלאו.

4 א שנינו במשנה: כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח — חייבין עליו משום פיגול.

5 ומביאים בענין זה מה שתנו רבנן שנו חכמים בדרשת הפסוק האמור בפיגול "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה" וכו' ויקרא ז, יח: או אינו מביא לדין פיגול אלא כיוצא בשלמים, מה שלמים מיוחדים שהם נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף כל נאכל לשני ימים ולילה אחד, זבח ש

6 נאכל ליום ולילה כגון חטאת ואשם ובכור מנין? תלמוד לומר בפסוק: "מבשר זבח שלמיו" כל שבשרו נאכל, לומר כל ששירין שלו נאכלין חייב עליו משום אכילת פיגול. ויש לשאול: עולה שאין שיריה נאכלין, אלא כולה כליל, מנין? תלמוד לומר: "זבח" לרבות כל מיני זבחים, כל קרבן שיש בו שחיטה.

7 מנין לרבות העופות, שאינם נשחטים אלא נמלקים, והמנחות הבאות מן הצומח, עד שאני מרבה אפילו לוג שמן של מצורע? תלמוד לומר לגבי אכילת קדשים בטומאת הגוף: "ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי" ויקרא כב, ב,

8 ואתי ובא, נלמד דין אכילת נותר בגזירה שווה של "חילול" "חילול" מטומאה, שכתוב בה חילול "ולא יחללו", ויקרא כב, ב, ואף בנותר כתוב "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל" ויקרא יט, ח. ואתי ובא, נלמד פיגול מגזירה שווה של המילים "עון" "עון" מנותר, שנאמר בו "עוונו ישא" ויקרא יט, ח, וגם בפיגול "עוונה תשא" ויקרא ז, יח.

9 ושואלים: ומאחר שסופו לרבות כל דבר, על סמך גזירה שווה זו, למה נאמר בפיגול שלמים מעתה? לומר לך: על כל פנים צריך שיהא דומה לשלמים, מה שלמים מיוחדים במה שיש להן מתירין בין לאדם לאכילה, בין למזבח להקרבה, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח כלומר, או לזה או לזה — חייבין עליהן משום פיגול.

10 ובכלל זה העולה שדמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים, עולת העוף — שדמה מתיר את בשרה למזבח, חטאת העוף — שדמה מתיר את בשרה לכהנים, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים — שדמם מתיר את אימוריהן ליקרב.

11 ומוציא אני על ידי ההשוואה לשלמים את הקומץ ואת הלבונה והקטרת, ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים והדם, שכל אלה אין להם מתירים לא לאדם ולא למזבח.

12 ר' שמעון אומר: כך יש לדמות לשלמים, מה שלמים מיוחדין שיש בו מתיר הניתן על מזבח החיצון הדם וחייבין עליו, אף כל שמתיריהם ישנן על מזבח החיצון חייבין עליו משום פיגול. יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, הואיל שאין דמם ניתן על מזבח החיצון כשלמים — אין חייבין עליו משום פיגול.

13 ב ומבארים קטעים מברייתא זו. אמר מר החכם: או אינו מביא בכלל איסור פיגול אלא כיוצא בשלמים. ושואלים: מאי ניהו מה הוא? בכור, שנאכל לשני ימים ולילה אחד. ומקשים: במאי אתי במה, באיזה דרך הוא בא, נלמד? אי אם בדרך הלימוד של מה מצינו בנין אב, הרי איכא למיפרך יש מקום לפרוך את ההשוואה ולומר:

14 מה לשלמים שהן טעונין סמיכה ונסכים, ויש בהם תנופת חזה ושוק, שאין כל אלה בבכור!

15 אלא הוא נלמד בדרך הלימוד של כלל ופרט וכלל, ממה שנאמר בפסוק זה: "אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" ויקרא ז, יח, "האכל" "יאכל" הם שני כללים, ו"בשר זבח שלמיו" הוא פרט, ולפי כללי מדרש ההלכה, במקרה של כלל ופרט וכלל, אתה דן לכל דבר שהוא מעין הפרט, כלומר בכור.

16 על כך יש להקשות: והרי הני תרי כללי דסמיכי אהדדי נינהו אלה שני כללים הסמוכים זה לזה הם, ואין זה כלל ופרט וכלל! אמר רבא: גם באופן זה למדים למה שהוא מעין הפרט, כדאמרי במערבא כמו שאומרים בארץ ישראל: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט שכתוב אחריהם ביניהם ודונם בכלל ופרט, ונמצא שיש כאן כלל ופרט וכלל.

17 שנינו שם: עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע ששייריו נאכלים לכהנים. ומעירים: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? שיטת ר' מאיר היא, דתניא ששנויה ברייתא: לוג שמן של מצורע — חייבין עליו משום פיגול, אם פיגל באשם שהלוג בא עמו, דברי ר' מאיר. אולם אימא סיפא אמור את סופה של הברייתא שאנו דנים בה: ומוציא אני מנחת נסכים הבאה עם כל קרבן שמן הבהמה, והדם, שאין חייבים עליהם משום פיגול משום שאין להם מתירים. אם כן אתאן לרבנן הגענו איפוא לשיטת חכמים החולקים על ר' מאיר,

18 דתניא ששנויה ברייתא: נסכי קרבן בהמה חייבין עליהן משום פיגול, מפני שדם הזבח מתירן ליקרב, דברי ר' מאיר. אמרו לו: והלא אדם מביא את זבחיו היום ונסכין מיכן עד עשרה ימים, ואם כן לא דם הזבח מתיר אותם! אמר להן: אף אני לא אמרתי שמפגל אלא בנסכים הבאין עם הזבח. ואם כן יש בברייתא זו שתי שיטות סותרות!

19 אמר רב יוסף: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? שיטת רבי היא, שהוא סבור כחכמים, שמנחת נסכים אינה ניתרת בדם הזבח. ואין לכן סתירה מלוג השמן, לפי דאמר שהוא אומר: לוג שמן של מצורע לא דם האשם מתירו, אלא מתנותיו שזורק מן השמן עצמו "לפני ה'" ראה ויקרא יד, טז שרו ליה הם המתירות אותו כלומר, את שייריו, באכילה לכהנים. ומדמתנותיו שרו ליה ומכיון שמתנותיו מתירות אותו, מטעם זה מתנותיו מפגלי ליה מפגלות אותו, שאם הזה אותן על מנת שיאכלו הכהנים את שייריו למחר — הרי חייבים על אכילתו משום פיגול. ומנין שסבור רבי שמתנותיו של הלוג עצמו הן המתירות אותו?

20 דתניא ששנויה ברייתא: לוג שמן של מצורע מועלין בו חייבים עליו משום מעילה עד שיזרוק הדם של האשם, שאז הותר השמן לכהנים ושוב אין בו דין מעילה. נזרק הדם — לא נהנין מדברי חכמים לפי שעדיין צריך ליתן ממנו לפני ה' ועל בהונות המצורע ולא מועלין.

21 רבי אומר: מועלין בו עד שיתן מתנותיו שלו עצמו, שמתנותיו הן המתירות את שאר השמן לכהנים. ושוין רבי וחכמים, שאסור לוג זה באכילה גם לדעת חכמים, עד שיתן מתן שבע לפני ה' וגם מתן על בהונות המצורע.

22 אמרוה לשמועה זו קמיה לפני ר' ירמיה, אמר: גברא רבא אדם גדול כרב יוסף לימא כי הא מילתא יאמר דבר כזה שמתנות השמן מפגלות את שאר השמן?

23 הרי לוג שמן הבא בפני עצמו, שהביאו המצורע לאחר שהביא קרבנו, דלכולי עלמא שלדעת הכל מתנותיו של הלוג עצמו שרו ליה מתירות אותו לכהנים, ולמרות זאת לא מפגלין ליה אינן מפגלות אותו! דתניא ששנויה ברייתא: לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול, מפני שדם מתירו לבהונות, דברי ר' מאיר.

24 אמרו לו לר' מאיר: והלא אדם מביא אשמו עכשיו, ולוג שמן מיכן ועד עשרה ימים, משמע שלא הדם הוא המתיר! אמר להן ר' מאיר: אף אני לא אמרתי שחייבים על אכילת לוג שמן משום פיגול אלא בלוג הבא עם האשם. הרי שאפילו לדעת ר' מאיר הסבור שמפגלים בלוג שמן — לא מתנותיו מפגלות אותו, אלא דם האשם!

25 אלא אמר ר' ירמיה: לעולם ברייתא זו שיטת ר' מאיר היא, וסמי ומחוק מיכן מנחת נסכים מרשימת הדברים שאין בהם פיגול, כדי שלא תהיה סתירה. אמר אביי: לעולם לא תסמי אל תמחק, ותנא והתנא שונה לוג הבא עם האשם, והוא הדין לנסכים הבאין עם הזבח, שסבור ר' מאיר שמפגלים בהם. והדר תנא וחוזר ושונה נסכים הבאין בפני עצמן שאין מפגלים בהם, והוא הדין ללוג הבא לפני עצמו.

26 א שנינו במשנה: חטאת העוף — דמה מתיר את בשרה לכהנים. ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו שבשרה נאכל לכהנים? ומביאים לענין זה ברייתא דתני ששנה לוי על הכתוב בענין מתנות כהונה: "וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך הוא ולבניך" במדבר יח, ט, והברייתא מסבירה מה באה לרבות התוספת "כל" בכל אחד מן הפרטים שבפסוק זה:

27 "כל קרבנם" — לרבות לוג שמן של מצורע, שניתן לכהנים למאכל. ומסבירה הגמרא מדוע יש צורך בריבוי מיוחד: כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: "מן האש" כתב רחמנא כתבה התורה בפסוק זה, והאי וזה לוג השמן, למרות שהוא קרבן, לאו לא מותר מן האש הוא, שהרי לא הועלה ממנו דבר על המזבח, על כן קא משמע לן משמיע לנו שבכל זאת הוא לכהנים.

28 וממשיכה הברייתא: "לכל מנחתם" — לרבות מנחת עומר ומנחת הקנאות מנחת סוטה. ומסבירים: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר, כי הואיל ונאמר לגבי אכילת הכהנים מן הקדשים: "ואכלו אותם אשר כפר בהם" שמות כט, לג, ואם כן, רק דבר הבא לכפר ניתן להם לאכילה, ואלה אינם באים לכפר, כי מנחת העומר להתיר את התבואה החדשה אתיא באה, ומנחת קנאות לברר עון קאתיא באה, כחלק מבדיקת המים המאררים, על כן קא משמע לן משמיע לנו שאף אלה בכלל המנחות הנאכלות לכהנים.

29 וממשיכה הברייתא: "ולכל חטאתם" — לרבות חטאת העוף. ומסבירים: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר שאינה נאכלת לפי שנבילה היא, שהרי היא נמלקת מן העורף ויקרא ה, ח ואינה נשחטת מן הצואר, כדין עוף של חולין, על כן משמיע לנו שהיא נאכלת לכהנים.

30 "לכל אשמם" — לרבות אשם נזיר שנטמא, ואשם מצורע. ומסבירים: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר שאינם ניתנים לכהנים לאכילה, כיון שלהכשיר קאתו הם באים ולא לכפר, כי אשם נזיר מכשירו להתחיל מחדש את נזירותו, ואשם מצורע מכשירו לאכול קדשים, והרי נאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" שמות כט, לג, קא משמע לן משמיע לנו שהם נאכלים לכהנים.

31 ושואלים: אשם מצורע כיצד יכול היית לומר שאין אוכלים אותו? בהדיא כתיב ביה במפורש כתוב בו שהכהנים אוכלים אותו ויקרא יד, יג! אלא, כוונת הדברים היא: לרבות אשם נזיר, לומר שדינו כאשם מצורע.

32 וממשיכה הברייתא: מה שנאמר "אשר ישיבו" — זה גזל הגר שהגוזל מאת הגר שאין יורשים כלל, צריך לתת לכהנים את הקרן והחומש, ונאמר כאן: "לך הוא" — כלומר שלך יהיה, ויהא כשלך לכל דבר, אפילו לקדש בו את האשה.

33 ב ובענין פיגול בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, שדמם ניתן על מזבח הפנימי, שלדעת התנא של משנתנו מפגלים בעבודתם, ולדעת ר' שמעון במשנה אין בהם פיגול, תניא שנויה ברייתא, ובה דעה נוספת. ר' אלעזר אומר משום בשם ר' יוסי הגלילי: אם פיגל בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים בדבר הנעשה בחוץ בעזרה — פיגל, אם פיגל בדבר הנעשה בפנים בהיכל או בקדש הקדשים — לא פיגל,

34 כיצד? היה עומד בחוץ בזמן השחיטה, ואמר: "הריני שוחט להזות מדמו למחר בתוך ההיכל" — לא פיגל, שהמחשב מחשבה בחוץ בנוגע לדבר הנעשה בפנים לא פיגל. וכן היה עומד בפנים בזמן ההזאה, ואמר: "הריני מזה מדם החטאת על מנת להקטיר אימורים על המזבח החיצון ולשפוך שירים על יסוד המזבח החיצון למחר" — לא פיגל, מפני שחישב מחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ.

35 אבל היה עומד בחוץ בזמן השחיטה, ואמר: "הריני שוחט לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורים למחר" — פיגל, שהיא מחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

36 אמר ר' יהושע בן לוי: מאי קרא מה המקרא המלמד על זה? שנאמר בהרמת האימורים מפר כהן משיח, שהוא אחד מן הפרים הנשרפים: "כאשר יורם משור זבח השלמים" ויקרא ד, י, וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה? שהרי נתפרש בשור זה כל מה שנתפרש שם!

37 אלא מקיש משווה הכתוב פר כהן משיח לשור זבח השלמים, מה שור זבח השלמים אין בו פיגול עד שיהו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון שהרי שם זובחים אותו — אף פר כהן משיח אין בו פיגול עד שיהו מחשבותיו ומעשיו על המזבח החיצון.

38 אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כר' אלעזר שאמר משום ר' יוסי.

39 אמר רבא: